Dmaye
Daf 26b
יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁל זֶה אָסוּר. שֶׁאֶטְּלֵם אֲנִי וְאֶתְּנֵם לְזֶה מוּתָּר. וְלֹא דָא הִיא קַדְמִייָתָא. אָמַר רִבִּי אָחָא אִם תִּירְצֶה בֵּינֵיהֶן. 26b אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא דְתֵימַר מוּתָּר בְּשֶׁקִּיבְּלָהּ כְּדֶרֶךְ הַמְקַבְּלִין. וְהֵן דְּאַתְּ אָמַר אָסוּר בְּשֶׁלֹּא קִיבְּלָהּ מִמֶּנּוּ כְּדֶרֶךְ הַמְקַבְּלִין. אֲתְיָא דְּרִבִּי יוֹסֵי כְּרִבִּי יוֹחָנָן. וּדְרִבִּי אָחָא כְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲנִינָא. דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲנִינָא אָמַר אָדָם נוֹתֵן מַעְשְׂרוֹת בְּטוֹבַת הֲנָייָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין אָדָם מֵבִיא מַעְשְׂרוֹתָיו בְּטוֹבַת הֲנָאָה. מַאי טַעְמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. מַה עֲבַד לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן יִתְּנֵם לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה.
Traduction
Pour la même raison, il est interdit à un Israélite d’accepter un champ d’un autre Israélite en fermage, s’il y met la condition de remettre la dîme à telle ou telle personne; mais s’il conditionne de les prendre et les remettre à un tel, c’est permis. Ce second cas n’est-il pas analogue au premier, et pourquoi n’est-ce pas aussi défendu? Il y a cette différence, répond R. Aba, qu’au second cas, il faut le consentement de tous deux (et, comme ce n’est pas obligatoire, la condition volontaire n’est pas interdite). Selon R. Yossé, la divergence a une autre cause: c’est permis, en se conformant à l’usage habituel du fermage; mais, si on ne l’observe pas et qu’il y ait rabais, c’est interdit (parce qu’on spéculerait sur la dîme). Cette explication de R. Yossé est conforme à l’avis de R. Yohanan, et celle de R. Aha à l’avis de R. Yossé ben Hanina. Celui-ci dit (255)Babli, (Qidushin 63a).: il est permis de conditionner que la dîme serait remise à telle ou telle personne, moyennant un petit profit dans le prix de vente; selon R. Yohanan, c’est interdit. Sur quel motif se fonde l’avis de R. Yossé ben Hanina? Sur ce qu’il est écrit (Nb 5, 10): chacun possédera en propre les parts sacrées (donc, on aura le droit d’en disposer en faveur de telle ou telle personne). —Que réplique à cela R. Yohanan, qui ne partage pas cet avis? Le propriétaire, dit-il, peut en disposer en faveur de qui il veut; mais il ne peut pas vendre cette prérogative.
Pnei Moshe non traduit
ישראל שקיבל שדה מכהן. כנ''ל כמו שהיא בתוספתא וגי' דהכא לא מיתפרשא למאי דקאמר לקמן:
על מנת שיהו המעשרות של זה שאטיל את המעשר ואתנם לפלוני אסור שאטלם אני ואתה ואתנם לפלוני מותר. ופריך ולא דא היא קדמייתא ומ''ש רישא ומ''ש סיפא:
א''ר אחא אם תירצה ביניהן. כלו' היינו דיש חילוק ביניהן דהסיפא מיירי שא''ל שנחלק בינינו ואם תרצה ניתנם לפלוני הכהן או הלוי מותר דכיון שתלה בדעתו והוה ליה כמקבל חלקו ואחר כך נותנם לפלוני אין כאן איסור אבל ברישא שהיה התנאי על מנת כן שיהיה המעשר לפלוני וכיון שזה כהן הוא הוה ליה ככהן המסייע שאינו מקבל חלקו ממעשר כדי שזה יקבל ממנו השדה באריסות:
א''ר יוסי. דלאו בהכי תליא התירא אלא הדא דתימר בסיפא מותר מיירי בשקיבלה כדרך המקבלין שהמנהג הוא בכך שיכול המקבל הזה ליתן חלקו מהמעשר לכל מי שירצה:
והן דאת אמר ברישא אסור בשלא קיבלה ממנו כדרך המקבלין. כלומר שאין המנהג הזה ידוע שם וכיון דבכה''ג סומכין על הדין ואנן תנן במתני' דלקמן ישראל שקיבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים והכא דמתנה עמו שיהא המקבל נוטל חלקו ונותנו לכהן או ללוי פלוני נמצא זה הכהן שמתרצה בכך הוי ככהן המסייע ואסור:
אתיא דר' יוסי כר' יוחנן ודר' אחא כדר' יוסי בר' חנינא. דפליגי לקמן בטובת הנאה גבי מעשר. וגרסי' להא דלקמן בפ' י''א דנדרים ובסוף פ' האיש מקדש:
אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. יכול אדם ליקח דבר מה בשביל טובת הנאה שנותן לזה מעשרותיו דס''ל טובת הנאה ממון הוא והלכך יכול הוא ג''כ ליקח איזה דבר בשביל טובת הנאה כדדריש ליה לקמיה מקרא דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו משמע שיש לו ג''כ הנאה מקדשיו:
ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה. שאינו רשאי ליקח שום דבר בשביל זה וטובת הנאה שזה מחזיק לו טובה בשביל שנתן לו לא הוי ממון וכדמפרש לה דר' יוחנן דריש לו יהיה שהרשות בידו ליתנם לכל מי שירצה אבל צריך ליתן לו בחנם והיינו דקאמר אתיא דר' יוסי כר' יוחנן דר' יוסי דלא תלי טעמא דהתירא בסיפא באומר אם תרצה וכלו' שיסכים זה לתנאו ע''מ שיתן אח''כ לפלוני משום דבלא''ה איסורא איכא להתנות שיהא דוקא לפלוני דזה הוי כמו שקיבל איזה דבר מפלוני בשביל טובת הנאה שלו ליתן לו המעשר ואין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה כדר' יוחנן והלכך תלי טעמא בדרך המקבלין ור' אחא דלא קפיד אהא משום דס''ל כר' יוסי בר' חנינא דמותר לאדם שיתן מעשרותיו בטובת הנאה:
מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲנִינָא קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִין לִי יִטְּלוֹ בְעַל כָּרְחוֹ. פָּתַר לָהּ בְּאוֹמֵר אֵי אֵיפְשִׁי לִיתֵּן מַתָּנוֹת כָּל עִיקָּר. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן דְּתַנֵּינָן כֹּהֲנִים אֵלּוּ לְוִיִים אֵלּוּ נֶהֱנִין לִי יִטְּלוּ אֲחֵרִים. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן אֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל הֵילָךְ סֶלַע זֶה וְתֵן בְּכוֹר זֶה לְבֶן בִּתִּי כֹהֶן. פָּתַר לָהּ בְּרוֹצֶה לִיתְּנוֹ לִשְׁנַיִם כֹּהֲנִים וּבֶן בִּתּוֹ אֶחָד מֵהֶן וְהוּא אָמַר הֵילָךְ סֶלַע זֶה וְתֵן כוּלָּן לְבֶן בִּתִּי כֹהֶן.
Traduction
Il y a un enseignement qui conteste l’avis de R. Yossé ben-Hanina (256)Mishna,(Nedarim 11,3).: si quelqu’un s’interdit par serment de donner la part due aux sacerdotes et aux lévites, ils la prennent malgré lui (pourquoi ne jouit-il pas, en ce cas, de la faculté laissée à l’acquéreur, de les donner à qui il voudra?) Cela s’explique, fut-il répondu, qu’en ce cas c’est comme si l’on avait déclaré ne vouloir donner à personne les prélèvements dûs (or, comme ceci est inadmissible et qu’il faut bien les donner à un sacerdote quelconque, son voeu n’est pas fondé). L’on peut prouver qu’il en est ainsi d’après la suite: si le propriétaire dit qu’il en interdit la jouissance à tel sacerdote ou à tel lévite en particulier, d’autres peuvent prendre les prélèvements légaux (l’interdit aux premiers est admis). Il y a un enseignement (257)Tossefta à notre traité,5. qui conteste l’avis de R. Yohanan: un Israélite peut dire à un autre, moyennant le paiement d’un séla, de remettre le premier-né des animaux à son gendre qui est sacerdote (n’en résulte-t-il pas que l’on peut vendre la faculté de choisir le destinataire du don sacerdotal?) Cela peut s’expliquer, fut-il répondu, en disant qu’il s’agit du cas où il voulait donner les 2 parts dues à deux sacerdotes différents, dont l’un était le gendre en question; en ce cas, l’Israélite peut demander, moyennant le paiement d’un séla, que les 2 parts soient remises à son gendre (comme il en avait déjà à moitié l’intention).
Pnei Moshe non traduit
מתני' פליגא. השתא מסיק להסוגיא כמו שהיא שנויה שם אפלוגתייהו דר' יוסי בן חנינא ור' יוחנן כדרך הש''ס דאגב מייתי לה לבולא דהסוגיא:
קונם כהנים ולוים וכו'. מתני' היא בנדרים שם אם אמר קונם ומדיר לכהנים ולוים מנכסיו באים ונוטלים מתנותיהם ממנו בע''כ לפי שאינו יכול לאסור זה עליהם והאי פליגא על ר' יוסי ב''ח דאי אמרת טובת הנאה ממון וכדפרישית דמה''ט ס''ל נמי דיכול הוא ליתנם בטובת הנאה א''כ אלו נהנין ממנו שהרי היו צריכין ליתן לו איזה דבר בשביל טובת הנאה וקשיא אמאי יטלו הרי אסורין הן בהנאתו:
פתר לה ר' יוסי ב''ח. דמתני' מיירי שאינו רוצה ליתן מתנות כהונה ולויה כל עיקר והשתא לא שייכא ביה טובת הנאה והרי אי אפשר לו לעכבם לעצמו ולפיכך שקלי מיניה בעל כרחו:
תדע לך שהוא כן. דע''כ דטעמא משום הכי הואי דהא קתני התם בסיפא אם אמר קונם כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל להני מצי מעכב דלא שקלי אלמא טובת הנאה ממון הוי והשתא ע''כ טעמא דרישא משום דאסר להו אכלהו כהנים ולוים ולעכב לעצמו אי אפשר לו והוי כאלו אינם שלו:
מתניתא. האי ברייתא דלקמיה פליגא על ר' יוחנן דהא קתני אומר הוא ישראל לחבירו הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן אלמא דרשאי ליקח בשביל טובת הנאה שיש לו בו וקשיא לר' יוחנן:
פתר לה. דהאי ברייתא מיירי שהיה רוצה ליתן לשנים כהנים וזה בן בתו אחד מהן ונותן לו סלע שיהא כולו לבן בתו ולפיכך מותר הואיל ובלא''ה היה רוצה ליתן לו אלא שנוטל סלע שיתן כולו לזה:
בָּעוּן קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא כְּהָדָא כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל מַה. דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר לֹא אֲגִיבוּן. רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא אָמַר הָכֵין אֲמַר לוֹן עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָא כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לָמָּה הוּא אָסוּר לֹא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אַף רִבִּי יוֹחָנָן אִית לֵיהּ יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל אָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן חִילּוּל קֳדָשִׁים יֵשׁ כַּאן וְתֹמַר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנִּי הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִם הַמְסַייְעִין בְּבֵית הַגְּרָנוֹת אֵין לָהֶן לֹא תְרוּמָה וְלֹא מַעְשֵׂר וְאִם נָתַן הֲרֵי זֶה חָלוּל שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא יְחַלְלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵן מְחַלְלִין אוֹתָן יוֹתֵר מִכֵּן אָֽמְרוּ תְּרוּמָתָן אֵינוֹ תְרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹתָן אֵינָן מַעְשְׂרוֹת וְהֶקְדֵּישָׁן אֵינָן הֶקְדֵּשׁ וַעֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר רָאשֶׁיהָ בְּשׁוֹחַד יִשְׁפּוֹטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יָבוֹאוּ. הַמָּקוֹם מֵבִיא עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת. הַהוּא דִּכְתִיב לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵשׁ וגו'.
Traduction
On demanda en présence de R. Zeira: comment justifier, selon R. Yossé ben Hanina, la défense faite par Rabbi qu’un sacerdote acquière d’un Israélite la transmission des premiers nés d’animaux d’un parent moyennant paiement d’un séla? Il n’y fut rien répondu. Selon R. Hiskia au nom de R. Aha. R. Zeira leur répondit qu’on l’a expliqué ainsi: selon R. Yossé bar Hanina, il n’est défendu à un sacerdote d’acheter la préférence de la remise du don d’un Israélite qu’à cause de l’apparence fâcheuse (le sacerdote semblerait avoir acheté pour un séla le premier-né auxquels il a droit). Mais alors, selon R. Yohanan aussi, en raison de cette apparence fâcheuse, il devrait être interdit à un Israélite d’acheter d’un autre Israélite, en faveur de son gendre, la préférence pour la remise du don? (Cependant R. Yossé bar Hanina est d’un avis contraire; c’est qu’il ne tient pas compte de la simple apparence). Selon Rabbi bar R. Aboun, c’est interdit de la part d’un sacerdote de faire cet achat, parce que ce serait mal séant pour les saintetés d’en faire un objet de trafic, et ce n’est pas en raison de l’apparence. On peut le prouver par l’enseignement suivant (258)Tossefta, ibid., et Babli, (Bekhorot 26b).: les sacerdotes et les lévites qui servent d’aides dans les granges n’ont droit ni à l’oblation, ni aux dîmes; si ces parts légales sont déjà données (par mégarde), elles sont comme profanées, pour avoir servi de salaire, parce qu’il est écrit (Lv 22, 15): ils ne profaneront pas les saintetés des enfants d’Israël; or, ce serait une profanation d’en tirer un parti quelconque. On en a conclu qu’une telle oblation est sans valeur et la dîme est comme son avenue, enfin leur consécration est nulle. A ce sujet, l’Ecriture dit (Mi 3, 11-12): leurs chefs jugent pour de l’argent corrupteur, et leurs sacerdotes fonctionnent pour un vil salaire; la Providence leur réserve trois sortes de punitions, comme il est dit aussitôt après: c’est pourquoi, à cause de vous, Sion est devenue un Désert, etc.
Pnei Moshe non traduit
בעון. בני ישיבה קומי ר' זירא כהדא כהן לישראל מהו אם בהיתר הזה שייך ג''כ בכהן לישראל או דוקא נקט אומר ישראל לישראל הילך סלע זה וכו' אבל כהן לישראל לא:
ומה דר' יוסי אמר בדבר זה. כלומר אליבא דר' יוסי ב''ח בעו הכי דלדידיה הברייתא בפשיטות מתפרשא שמותר לישראל לומר כן לישראל חבירו ואם כהן לישראל יכול ג''כ לומר כן הילך סלע זה ותן לי:
לא אגיבון. ולא השיב להם ר''ז כלום על שאלה זו דלא חש להשיבם דהא ודאי לדעתיה דר''י ב''ח אפי' בכהן לישראל מותר כדדריש לי' מקרא:
ר' חזקיה אמר הכין אמר לון. כך השיבם ר''ז ע''ד דר' יוסי ב''ח כהן לישראל למה הוא אסור כלומר ומאיזה טעם עלה על דעתכם שיהא כהן לישראל אסור לר' יוסי ב''ח הרי הוא מתיר ליקח בשביל טובת הנאה:
לא מפני מראית העין. כלומר ע''כ לדידכו ליכא טעמא אחרינא אליביה דר''י ב''ח לאסור בכהן לישראל כ''א מפני מראית העין שנראה הוא ככהן המסייע בגרנות:
אוף ר' יוחנן אית ליה ישראל לישראל אסור מפני מראית העין. בתמיה כלומר לדבריכם א''כ במאי פליג ר' יוחנן עליה דר' יוסי ב''ח ע''כ הוא שאוסר אף בישראל לישראל וכי שייך גביה מפני מראית העין וכ''ת דגזר אטו כהן לישראל הא לא מצית אמרת דכהן גופיה אינו אלא גזירה משום מראית העין אלא ודאי ריב''ח מתיר אפי' בכהן לישראל ולית ליה גזירה משום מראית העין ור' יוחנן הוא דאוסר בכהן לישראל מפני מראית העין:
א''ר יוסי ברבי בון וכו'. כלו' דמתמה על הא דקאמר מפני מראית העין הלא חילול קדשים יש כאן בכהן לישראל והיאך אתה אומר מפני מראית העין ועוד מן הדא שמעינן דחילול קדשים יש ועובר בלא יחלל דתני וכו' תוספתא היא (בפ''ה דמכילתין):
והן מחללין אותן יותר. שנותנין להמסייעין:
ראשיה בשחד ישפטו. וסיפי' דקרא וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו:
שלש פורעניות. כנגד אותן ג' עבירות:
מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבְמַעְשְׂרוֹת וּבְמַתָּנוֹת וּבְמֵי חַטָּאת וּבְאֶפֶר חַטָּאת הֲרֵי זוּ מְקוּדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי יִשְׂרָאֵל. פָּתַר לָהּ בְּתְרוּמָה שֶׁנָּֽפְלָה לוֹ מִשֶּׁל אֲבִי אִמּוֹ כֹהֵן.
Traduction
Un enseignement conteste l’avis de R. Yohanan: si l’on consacre un mariage, est-il dit (259)Mishna,(Qidushin 2,10)., à l’aide des deux oblations, ou des dîmes, ou des dons sacrés, ou de l’eau d’aspersion des sacrifices de péché, ou de la cendre de ces aspersions, on considère le mariage comme valable, si même le contractant est Israélite. —N’en résulte-t-il pas que l’on peut vendre à un sacerdote le droit de privilège sur ces diverses saintetés? Il se peut, fut-il répondu, qu’il s’agit du cas où cette oblation lui provenait d’un grand père maternel qui aurait été sacerdote (en ce cas, on a le droit de se servir de son bien pour contracter le mariage).
Pnei Moshe non traduit
מתניתא פליגא וכו'. בסוף האיש מקדש דקתני ה''ז מקודשת ואפילו הוא ישראל אלמא טובת הנאה ממון הויא דאי לאו הכי במאי מיקדשא אי לאו בטובת הנאה שיש לו בה:
פתר לה ר' יותנן בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן שכל התרומה היא שלו ובידה למכרה לכל כהן שירצה:
Dmaye
Daf 27a
כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ. מַהוּ שֶׁיִּמְכְּרֵם לְכֹהֵן. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. דְּאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הַמּוֹכֵר מַעְשְׂרוֹת שָׂדֵהוּ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. ווְלָדֵי שִׁפְחָתוֹ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. עוּבְּרֵי בְהֶמְתּוֹ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. אַוֵּיר חוֹרֵבָתוֹ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא מוֹכֵר לוֹ שָׂדֶה וּמְשַׁייֵר לוֹ מַעְשְׂרוֹתֶיהָ. מוֹכֵר לוֹ שִׁפְחָה וּמְשַׁייֵר לוֹ ווְלָדָהּ. מוֹכֵר לוֹ בְהֵמָה וּמְשַׁייֵר לוֹ עוּבְּרָהּ. מוֹכֵר לוֹ חוֹרֵבָה וּמְשַׁייֵר לוֹ אַוֵּירָהּ. 27a וְהֵיאַךְ אֵיפְשַׁר לָאָדָם לִמְכּוֹר אַוֵּיר חוֹרֵבָתוֹ לַחֲבֵירוֹ. תִּיפְתָּר בְּאוֹמֵר לוֹ תְּלוֹשׁ מִן הַחוֹרֵבָה הַזּוּ שֶׁהִקְנָה לָךְ אַוֵּירָהּ. וְכָא קַרְקַע לְפָנָיו שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ תְּלוֹשׁ מִן הַקַּרְקַע הַזֶּה שֶׁתִּקְנֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שֶׁבּוֹ.
Traduction
Si un sacerdote vend son champ à un Israélite, il peut établir la condition d’en garder la dîme pour lui (parce qu’au lieu de la vendre, il en laisse le montant sur pied, adhérent à la terre). Mais, s’il vend son champ à un autre sacerdote, peut-il aussi en vendre la dîme? On conclut la réponse de l’enseignement suivant: R. Abahou dit explicitement à R. Simon ben Lakish que la vente de la dîme à autrui est nulle, ainsi que la vente à autrui des enfants à venir d’une esclave païenne, ou des rejetons de ses animaux, ou enfin de l’air contenu dans une future ruine (260)On trouve ci-après l'explication de cet exemple.. Il faut, au contraire, en vendant le champ, laisser la dîme à l’acquéreur s’il est lévite, comme en vendant l’esclave on fait abandon de ses enfants futurs; ou en vendant l’animal, ses rejetons y sont compris. ''Aussi bien que l’air contenu dans une ruine''. — Mais est-il en réalité possible de vendre à autrui l’air d’une ruine? -Evidemment non; on peut l’expliquer en supposant qu’il dit: coupe la verdure de cette ruine, afin que tu acquières le droit de posséder l’espace qu’elle occupe; de même pour la question de savoir si le sacerdote peut vendre la dîme d’une terre à un autre, on admet que le sacerdote vendeur est censé dire à l’autre sacerdote d’enlever de la terre la cession faite d’une part sur dix (la dîme).
Pnei Moshe non traduit
כהן שמכר שדה לישראל וכו'. בתוספתא (פ''ו):
המעשרות שלו. דכיון דאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר:
מהו שימכרם לכהן. המעשרות של השדה:
נישמעינה מן הדא וכו'. הך דר' אבהו בשם ר''ל גרסי' לה בפ''ק דקידושין בהלכה ד' ובכולהו טעמא דלא עשה כלום משום דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם:
אויר חורבתו. טעמא משום דדבר שאין בו ממש הוא ועל מה יחול הקנין:
אלא מוכר לו שדה וכו'. דכיון שהוא משייר לעצמו הוי כמי ששייר המקום למעשר וכן בולדות ועוברות ואוירה של חורבה דלעצמו הוי שיור בדבר שלא בא לעולם ושאין בו ממש:
והיך אפשר וכו' וכי היכי תמצא שאפשר לו למכור האויר ומאי איצטריך ליה למימר לא עשה כלום:
תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה הזו. כלומר תקח דבר מה מהחורבה כדי שיהיה המקום פנוי ויתרחב אוירה שיכול להוציא לשם זיזין וגזוזטראות:
וכא. והכא נמי במעשר שהיה קרקע לפניו ואומר לו תלוש מן הקרקע הזה ע''מ שתקנה לך אחד מעשר שבה:
כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ. מֵת אֵין לְבָנָיו בְּמַעְשְׂרוֹת. לִי וּלְבָנַי לִי וּלְיוֹרְשַׁי יֵשׁ לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת וּלְבָנָיו בְּמַעְשְׂרוֹת וּלְיוֹרְשָׁיו בְּמַעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוּדָן בָּר שָׁלוֹם בְּעָא קוֹמֵי דְּרִבִּי יוֹסֵי עַד כְּדוֹן בְּיוֹרְשִׁין שֶׁהֵן מִדְּבַר תּוֹרָה אֲפִילוּ בְיוֹרְשִׁין שֶׁאֶינָן מִדְּבַר תּוֹרָה.
Traduction
Lorsqu’un sacerdote vend son champ à un Israélite (261)Tossefta,7., il peut établir la condition de garder la dîme pour lui. S’il meurt, ses enfants n’héritent pas de cette dîme (faute de l’avoir prévu); mais, s’il a conditionné que ses enfants ou héritiers pourront en bénéficier, ils y ont droit. Jusque-là, remarque R. Judan bar Shalom, en présence de R. Yossé, on sait que les héritiers désignés par la loi comme tels y ont droit; mais, peut-il aussi les destiner à des héritiers indirects non prévus par la Loi (Question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
כהן שמכר שדה לישראל וכו'. שם בתוספתא:
מת אין לבניו במעשרות. והרי הם כשאר הכהנים שאם הוא רוצה נותן להם:
עד כדון ביורשין שהן מדבר תורה. אם עד כאן לא אמרו אלא ביורשיו מד''ת דוקא ופשט ליה שאפילו ביורשין שאינן מד''ת כגון שמכר לאשה והבעל הוא יורש אותה ואין ירושתו אלא מדבריהם דדרשת לשארו אסמכתא בעלמא היא כדאמרי' בפ' י''נ:
שֶׁיְּהוּ כָּל הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי כָּל זְמָן שֶׁהוּא לְפָנָיו יְהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ כָּל זְמָן שֶׁהוּא לְפָנָיו. מְכָרָהּ לְאַחֵר אֵין בְּמַעְשְׂרוֹת. חָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ. תַּנִּי רִבִּי חִייָא אֵין לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת. תַּנִּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָא יֵשׁ לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת. אָתְיָין אִילֵּין פְּלוּגְווָתָא כְאִילֵּין פְּלוּגְווָתָא. דְּתַנֵּינָן תַּמָּן שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְהֶחֱזִירָהּ עַל שֵׁם כְּתוּבָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ. תַּנָּא רִבִּי חָנִין קוֹמֵי רִבִּי לָא תְּרֵין אֲמוֹרָאִין חַד אָמַר לִכְתוּבָה אֲבָל לֹא לִתְנָאִין וְחָרָנָא אָמַר בֵּין לִכְתוּבָה בֵּין לִתְנָאִין. מָאן דְּאָמַר לִכְתוּבָה אֲבָל לֹא לִתְנָאִין יֵשׁ לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת. מָאן דְּאָמַר בֵּין לִכְתוּבָה בֵּין לִתְנָאִין אֵין לֹו בְמַעְשְׂרוֹת. וְהָתַנִּי קִיבֵּל שָׂדֶה מִכּוֹהֶנֶת הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּהּ. נִישְׂאֵת לְיִשְׂרָאֵל חוֹלְקִין בְּמַעְשְׂרוֹת. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּֽרְשָׁה חָֽזְרָה לִתְחִילָּתָהּ. כָּאן שֶׁמָּכַר כָּאן שֶׁקִּיבֵּל. וְהָתַנִּי רִבִּי חִייָא מָֽכְרָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּוּמָא תַּמָּן יָצָאת מֵרשׁוּת שְׁנֵיהֶן. בְּרַם הָכָא יָצָאת מֵרְשׁוּת מוֹכֵר וְלֹא יָצָאת מֵרְשׁוּת לוֹקֵחַ.
Traduction
Si le sacerdote vendeur convient d’avoir la dîme aussi longtemps que l’Israélite acquéreur possède ce terrain, il disposera des dîmes aussi longtemps; mais dès que l’Israélite l’a vendu à un autre, le sacerdote n’en peut plus rien tirer. Si après l’avoir vendu, l’Israélite le reprend, le sacerdote ne peut pas tirer parti de la dîme, selon R. Hiya (car, en vendant la terre, il a renoncé à son privilège); au contraire, selon R. Oshia, il y a droit (puisqu’il la possède comme auparavant). La présente discussion est analogue à celle de telle autre Mishna (262)Mischna, (Ketubot 9,9)et talmud Jérus. sur ce ( 33c)., où il est dit: Dans certains cas prévus, la femme n’aura droit qu’au montant d’un contrat, car celui qui répudie sa femme et qui la reprend agit dans les conditions du premier contrat de mariage. R. Hana y ajoute, en présence de R. Ila, les explications de deux docteurs: d’après l’un, il faut s’en tenir strictement aux conditions de douaire, non à celles que porte ce contrat par supplément (car, dès qu’il l’a répudiée, il a annulé les conditions spéciales du contrat); d’après l’autre, on maintient également à la reprise toutes les conditions premières. Or, celui qui admet, en ce cas, le retour au douaire seul, sans les conditions du contrat, refuse aussi au sacerdote qui reprend un terrain vendu d’en tirer la dîme; d’après l’avis contraire, autorisant le retour aux conditions du contrat, on permet aussi audit sacerdote, de tirer parti de la dîme. —Mais n’a-t-on pas enseigné: si un Israélite a accepté un champ en fermage d’une femme, appartenant à la tribu des sacerdotes, la dîme appartient à cette femme; si elle a épousé un Israélite, le fermier et le propriétaire partagent les dîmes; si elle est devenue veuve, ou si elle a été répudiée, elle reprend son premier état social et a droit à la dîme (pourquoi n’en est-il pas de même pour le sacerdote qui reprend son bien vendu)? —C’est qu’ici le sacerdote a vendu son bien (et renoncé à son privilège), tandis que, dans ladite Mishna, l’Israélite n’est qu’un fermier (dont la propriétaire n’a rien vendu). —Mais R. Hiya ne dit-il pas que si même cette femme sacerdote a vendu, elle peut rentrer dans son bien (et en avoir les prérogatives)? —Il y a cependant une différence, dit R. Samuel bar Abdima: ici pour le sacerdote (au 1er cas), qui rentre en possession d’un sol vendu, il s’agit d’un bien qui a été cédé deux fois (la vente et la reprise), tandis qu’au sujet de ladite femme, elle seule a vendu le terrain qui est resté aux mains de l’acquéreur, elle conserve ses droits sur la dîme.
Pnei Moshe non traduit
שיהו כל המעשרות שלי וכו'. סיפא תוספתא שם אם א''ל שיהו כל המעשרות שלי כל זמן שהשדה לפניך המעשרות שלו כתנאו:
מכרה זה הישראל לאחר אין לזה במעשרות כלום שאין השדה לפני הלוקח הראשון שהתנה עמו:
חזר. הלוקח הראשון ולקחה מהשני בהא פלוגתא היא:
תני ר' חייא. בתוספתא שם שאין להמוכר במעשרות כדקתני התם מכרה לאחר אע''פ שחזר ולקחה ממנו אין לו במעשרות כלום:
תני ר' הושעיא יש לו במעשרות. דס''ל כיון שהראשון חזר ולקחה והרי היא לפניו תנאו הראשון קיים ויש לכהן המוכר במעשרות:
אתיין אלין פלוגוותא כאילן פלוגוותא דתנינן תמן. בכתובות (סוף פ''ט) דאם הוציאה ב' כתובות וגט ושתיהן קודמות להגט או כתובה וב' גטין שכתב לה כתובה בנשואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזרה וגירשה אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה ותני עלה התם ר' חנין קומי ר' אילא דפליגי בה תרין אמוראין במה שאין לה אלא אחת בנשואין השניים:
חד אמר לכתובה. הוא דאין לה אלא אחת אבל לא לתנאים של כתובה כגון תוספת ושארי תנאי כתובה דזה יש לה גם בשהחזירה דכיון שחזרה לו על תנאי הראשון חזרה ואידך אמר דבין לכתובה בין לתנאי כתובה אין לה אלא אחת מתנאי הראשון דמכיון שהחזירה ולא חזר והתנה עמה כבראשונה אין לה עכשיו בתנאי כתובה כלום:
מ''ד לכתובה. השתא מפרש לה דאתיא האי פלוגתא דהכא כפלוגתא דהתם דמ''ד לכתובה אבל לא לתנאין דלא קאי הא דקתני אין לה אלא אחת אלא אכתובה בלבד אבל לתנאין יש לה גם בנשואין השניים שעל התנאי הראשון החזירה א''כ ה''נ כן כשחזר ולקח את השדה על תנאי הראשון לקחה שיהא לכהן שמכרה לו המעשרות כמו שהתנה עמו בראשונה ומ''ד דבין לכתובה בין לתנאים אין לה עכשיו מחדש מכיון שלא חזר והתנה עמה בשנייה וה''נ כן שאין לו להכהן המוכר במעשרות אע''פ שחזר ולקחה:
והתני קבל שדה מכהנת המעשרות שלה. כלומר התרומה שלה והכי איתא בתוספתא שם קבל שדה מבת כהן תרומה לבת כהן נשאת לישראל חולקין ביניהן נתאלמנה או נתגרשה חזרה לתחלתה. וכן כל מה ששנינו כאן מעשרות גבי בעלים כהן על התרומה מיתפרשא:
תרומה לבת כהן. דכיון שהיא אוכלת בתרומה מקום התרומה שיורי שיירה לעצמה:
נשאת לישראל. ואינה אוכלת בתרומה והרי זה כמו ישראל שקבל שדה מישראל שחולקין במעשרות וכ''א נותן חלקו למי שירצה וה''ה כאן חולקין ביניהן:
נתארמלה או נתגרשה. ואין לה זרע מישראל וחוזרת ואוכלת בתרומה חזרה לתחילתה ותרומה מהשדה שלה אלמא דחוזר לתנאי הראשון וקשיא להא דר' חייא דלעיל דקתני אע''פ שחזרה ולקחה ממנו אין להמוכר במעשרות:
כאן שמכר כאן שקבל. כלומר לא דמי האי דינא לדינא דלעיל דהתם כהן שמכר שדה לישראל קתני ובמוכר הדין הוא שצריך שיתנה עם הלוקח ע''מ שהמעשרות שלי וכיון שהלוקח הזה מכרה אחר כך לאחר הלך לו התנאי שהתנה עמו שאין השדה ברשותו ולפיכך אע''פ שחזר ולקחה ממנו לא אמרינן דהתנאי הראשון הוא קיים שהרי יצאת השדה מרשות הלוקח כשמכרה ובטל תנאו אבל הכא בבת כהן שקבל קתני וכיון דהדין הוא דישראל שקבל שדה מכהן או לוי המעשרות לבעלים וא''צ שום תנאי כדתנן במתני' דלקמן והלכך כשנתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה שהרי היא עכשיו הבעלים מן התרומה כבראשונה והיא לא מכרה השדה לאחר שנאמר בה שאבדה זכותה מן המעשרות אלא שנשאת בינתים לישראל ואז היתה אסורה בתרומה ולפיכך היה הדין שיחלוקו ביניהם וכשנתאלמנה או נתגרשה חזרה כבתחילה:
והתני ר' חייא מכרה. האי דר' חייא היא לעיל בתוספתא שם דקתני ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מכרה לישראל חולקין ביניהן וקס''ד דהאי דינא דמיא היא לדינא דכהן שמכר שדה לישראל דאנן קיימין בה ושקלי וטרי עלה דהא כאן בשזה הכהן מכרה לישראל אמרינן דהמקבל עם הלוקח חולקין ביניהן במעשרות וה''ז דומה ממש לההיא דקבל שדה מבת כהן ונשאת לישראל דהוי כמו שמכרה לישראל דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וג''כ דחולקין עם המקבל במעשרות והשתא כמו בההיא דבת כהן כשנתאלמנה או נתגרשה חזרה לתחלתה והתרומה שלה. ה''נ בהאי שקיבל שדה מכהן דהתרומה לכהן וכשמכרה לישראל חולקין ביניהן אם חזר זה הכהן ולקחה מהישראל שמכרה לו חזרה לו כבתחילה וכל התרומה שלו וכיון שכן הדרינן קושיא לדוכתא אמאי בכהן שמכר שדה לישראל וא''ל ע''מ שהמעשרות שלי כל זמן שהשדה לפניך דאמרת דכשמכרה לאחר אף על פי שחזר ולקחה ממנו אין להכהן במעשרות כלום והא הכא אע''ג שמכרה לישראל אמרינן דאם חזר ולקח הכהן ממנו חזר לבתחילה:
אמר רבי שמואל בר אבדימא. דלא היא דלא דמיא כלל הך דינא לדינא דקיימינן בה דתמן בישראל שלקח שדה מכהן ומכרה לישראל אחר יצאת מרשות שניהם מרשות הכהן המוכר שהוא הבעלים הראשונים ומרשות הלוקח ממנו כשמכרה לאחר והלכך אע''פ שחזר הלוקח הראשון ולקחה מהשני כבר בטל התנאי שהתנה עם הכהן המוכר לו דבשעה שיצאת השדה מרשותו אין לו כלום עליה ואף שחזר ולקח' הוי כלוקח מן הישראל ואין לכהן המוכר הראשון כלום במעשר:
ברם הכא. בישראל שקבל שדה מכהן והכהן מכרה לישראל אע''פ שיצאת השדה מרשות מוכר. הרי לא יצאת מרשות לוקח שזה לא מכרה לאחר וכן בבת כהן שנשאת לישראל לא יצאת השדה מרשות בעלה לאחר ולפיכך הדין באלו שאם נתאלמנה ונתגרשה וכן אם חזר הכהן המוכר ולקחה מהישראל שמכרה לו שחזר הדין בשניהם כבתחיל' והמעשרות לבעלים הראשונים:
כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים יָכוֹל הוּא לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לִיטְעָהּ כֶּרֶם שֶׁלֹּא לְזוֹרְעָהּ אִיסָּטִיס שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂדֵה קָנִים. שֶׁלִּי לְעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לִיטְעָהּ כֶּרֶם שֶׁלֹּא לְזוֹרְעָהּ אִיסָּטִיס שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂדֵה קָנִים. אֲתָא עוּבְדָא קוֹמֵי רִבִּי אָחָא בַּר עוּלָּא וְחִייְבָהּ מִיתַּן לֵיהּ חַד מִן עֲשַׂרְתֵּי דְקָֽנְיָא.
Traduction
Si un sacerdote vend un champ à un Israélite, en faisant la condition que pendant 4 ou 5 ans il aura droit aux dîmes, il peut empêcher le nouveau propriétaire de la donner à un autre; mais il ne peut pas établir la condition qu’il les touchera à tout jamais, ni l’empêcher d’y planter une vigne (au lieu que le sacerdote comptait avoir la dîme du blé), ni d’y planter de l’Isatis (couleur), ni d’en faire un champ de roseau (ne produisant rien). Un fait de ce dernier genre survint, et l’on en fit part à R. Aba bar Ila, qui imposa au propriétaire du champ l’obligation de donner la dîme des joncs.
Pnei Moshe non traduit
כהן שמכר שדה לישראל וכו'. תוספתא שם בסוף הפרק והתם גריס שלא לזורעה חטים וט''ס הוא וגי' דהכא עיקרית שאינו רשאי לזורעה אסטיס שאינו אוכל ופטור ממעשרות כדתנן בריש מסכת מעשרות וכן שלא לעשותה שדה קנים ליטע קנים בתוכה דלאו בני מעשר הן וכן יכול למחות בידם שלא ליטע כרם בה דאע''ג דכרם מיחייב במעשרות מ''מ ניחא ליה במעשר של תבואה יותר מבשל כרם:
שלי לעולם אינו יכול למחות בידו וכו'. וטעמא דבהתנה עמו על המעשרות בד' וה' שנים ולא יותר אינו בדין שזה יפקע ויפחות ממנו המעשר בשנים האלו כיון שהתנה עמו על מנת כן ויכול הוא לקיים תנאו ואח''כ יעשה בהשדה כפי אשר חפץ בה אבל אם התנה עמו ע''מ שהמעשרות שלו לעולם אינו בדין שזה יהא תלוי בתנאו לעולם ולא יעשה בשדהו שלקחה ממנו מה שירצה לעשות בה:
אתא עובדא קומי רב אחא בר עולא. עובדא כי האי שהתנה עמו על המעשרות לעולם והלך זה ועשאה לשדה קנים וחייבו ליתן לו א' מעשרה קנים ואף שאינם חייבים במעשר מתורת קנס נגע בו ומשום דלא ס''ל כהך ברייתא דפליגא היא על ברייתא דלעיל כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו המעשרות שלי לעולם המעשר שלו לעולם אלמא דתנאו קיים ואין זה יכול להפקיע השדה מהמעשרות:
יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְכֹהֵן וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים מוּתָּר. לְעוֹלָם אָסוּר שֶׁאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה כֹהֵן. כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּךְ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים אָסוּר. הָכָא אַתְּ אָמַר מוּתָּר. וְהָכָא אַתְּ אָמַר אָסוּר. כַּאן זִיכֵּהוּ בַדָּבָר שֶׁהוּא בִרְשׁוּתוֹ. וְכַאן זִיכֵּהוּ בַדָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ.
Traduction
Si un Israélite vend son champ à un sacerdote, il peut établir pour condition d’avoir la libre disposition de la dîme pendant 4 ou 5 ans, mais pour toujours c’est interdit, car il semblerait que le nouveau propriétaire qui est sacerdote consacre l’ancien à l’égal d’un sacerdote, en lui remettant toujours la dîme. Si au contraire un sacerdote vend son champ à un Israélite et qu’il veut lui faire la condition d’abandonner au nouveau propriétaire la dîme pendant 4 ou 5 ans, c’est interdit. Comment se fait-il qu’ici ce soit interdit, tandis que dans le cas précédent, c’est permis? c’est que précédemment, le nouvel acquéreur qui est sacerdote pouvait librement disposer du bien acquis (et dont il rétrocède la dîme), tandis qu’ici il s’agit d’une terre qui est désormais aux mains d’un Israélite (et il n’en dispose plus).
Pnei Moshe non traduit
ישראל שמכר שדה לכהן וכו'. שם בתוספתא לעיל מן ההוא ברייתא והתם גריס ישראל שקבל שדה מכהן:
מותר. דרשאי הישראל להתנות עמו על כמה שנים שיהו המעשרות שלו והוא יתנם למי שירצה אבל אם א''ל שיהו המעשרות שלו לעולם אסר שאין כהן עושה כהן אחר דזה הוי כמו שעושה להישראל כהן שהמעשרות יהו שלו לעולם:
כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו הכהן לישראל ע''מ שיהו המעשרות שלך ד' או ה' שנים אסור. וכדמפרש ואזיל דמאי שנא הכא את אמר מותר בישראל שמכר שדה לכהן והכא בכהן שמכר שדה לישראל את אמר אסור וקאמר דה''ט דכאן בישראל שמכר לכהן דעכשיו השדה היא ברשות הכהן וא''כ זיכהו בדבר שהוא ברשותו ויכול הוא לזכות אותו על איזו שנים אבל בכהן שמכר לישראל הרי השדה ברשות ישראל והמעשרות אינם שלו ואינם ברשות כהן ואין יכול לזכות אותו בדבר שאינו ברשותו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source